יש שני טקסים שרוב החילונים לא מבינים בהם, לא רוצים להבין בהם, אבל רוצים לקיימם כרפלקס פבלובי- הגדה של פסח בליל הסדר וטקס החופה בליל הכלולות.
להלן השוואה בין הטקסים האלו, ששניהם עוסקים בחירות- האחד בחירות של עם והשני בחירות זוגית, כדי להבין את הפער בין חוסר הענין המוחלט בטקסים האלו לבין ההחלטה לדבוק בהם, על אף חוסר העניין.
המשותף לטקסים האלו הוא שאף אחד מהחילונים לא ממש מתעמק בנעשה בטקס, כי המחשבות מתמקדות באוכל המצוין שעומד להיות מוגש על ידי בעלת הבית המארחת או גן האירועים המארח.
ככל שהטקס מתארך, בגלל החלטות שרירותיות של עורך הסדר/רב החופה- כך הסבלנות פוקעת וקהל המאזינים יורד בהדרגה- תחילה הילדים, אשר למענם כל עניין ההגדה, אחר כך ההורים הצעירים, אלו שהשתעממו בתוך חופתם, ולבסוף גם המבוגרים האחראים, אשר להם, ורק להם, הסמכות להחליט שלכל מסורת יש גבול, והגיע הזמן לחתוך לאוכל.
הדבר המדהים הוא שאף אחד לא באמת רוצה לדעת על מה מדובר בעצם. מהי, למשל, אותה שיחה בין רבי אלעזר לרבי טרפון ואיך זה קשור אלינו? ומיהי העקרה משבע הברכות שתגל בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה?
שאלות אלו ועוד אמורות להישאל כקושיות אמיתיות במהלך ליל סדר החופה, אולם לעולם לא יעז אחד מבני המשפחה לעכב את התפתחות הטקס לקראת סיומו, כי הרי זוהי תמצית המסורת החילונית- המתחיל בטקס מיותר וחסר רלוונטיות לעולמו- אומרים לו גמור.
אז אם הכל כל כך משעמם וחסר חשיבות, איך זה שעדיין רוב החילונים חוגגים טקסים אלו, שמרגע תחילתם מייחלים לסופם? מדוע בכלל מתחילים איתם?
הסיבה לחגיגה נובעת מכך ששני הטקסים האלו מדברים על לידה חדשה, על סיפור חדש המתרקם לו, על הבטחה ותקווה, על חירות, חופש ועצמאות, על בנייה של משפחה ועם. איך שלא תסתכלו על הטקסים האלו- יש בהם את הבסיס למסורת שלנו משום שהם מגדירים את התא המשפחתי הגרעיני ואת הקהילה הלאומית שמאחדת בין כל תאי משפחה אלו. משום היותם כה בסיסיים, אנו ממשיכים לדבוק בהם.
אבל המפגש המתרחש בין המסורת החילונית למסורת היהודית, אינו חייב להסתיים בתאונת רבת משועממים ורעבים. יש דרך אחרת מלבד לקפוץ על קטעים שלמים בהגדה, רק בגלל שהם בשפה תלמודית, או להראות לרב את השעון כדי להאיץ בו להניח את הכוס לרגלי החתן.
הדרך, על פניה, נראית מהפכנית, אולם למעשה היא מעוגנת היטב במסורת היהודית והחילונית גם יחד, עובדה שמקלה על אפשרויות החיבור והפתרון של התנגשות זו.
הרי המסורת היהודית דוגלת בשינוי ובהתאמה לצרכי החיים, זהו למעשה סם חייה. ההלכה הינה דינאמית וזורמת ברצף של שינויים ותיקונים ולכן היא נקראת על שם הפועל ללכת, לא לעמוד במקום. המסורת החילונית גם היא דוגלת בהטבת החיים, ובשיפור מתמיד של החוויות שלנו כדי להעצים את חיינו, שתי מסורות אלו דוגלות בהליכה, בשינוי, בזרימה, וזו למעשה משמעות ההגדה והחופה.
והגדת לבנך זהו מסר הדורש לחנוך את הנער על פי דרכו ולעצב לו הגדה כך שילמד ממנה. ההגדה המסורתית היא רק בגדר המלצה לסדר, תשתית שעליה ניתן לערוך שינוי, מוצר מדף התחלתי שעליו יש להוסיף, להוריד ולשנות בהתאם לרלוונטיות במשפחה.
טקס החופה גם הוא השתנה לאורך השנים, ובו, למשל, הוצמד טקס האירוסין לטקס הנישואין, מתוך הבנה כי הפרדה זו כבר אינה רלוונטית ואף יוצרת משברים שניתן למנוע אותם על ידי שינוי מחייב. וכך גם היום, כאשר זוג נישא לא מתוך שידוך או קנייה, אלא מתוך חיים משותפים יחד - יש ללכת ולשנות אותה כך שתהיה רלוונטית לאורח החיים של אלו הבונים את ביתם המשותף.
ההליכה והשינוי המתבקש בתוך הטקסים האלו יגרמו עניין בתוך הטקסים עצמם, יובילו להעצמה ולחוויה בלתי נשכחת של שייכות, חירות ועצמאות, ולחידוש הקשר בין החילוניות והיהדות, קשר אשר מתקיים כעת רק בזכות ההבטחה למרק קנידלך ומנות עיקריות משובחות.
להלן השוואה בין הטקסים האלו, ששניהם עוסקים בחירות- האחד בחירות של עם והשני בחירות זוגית, כדי להבין את הפער בין חוסר הענין המוחלט בטקסים האלו לבין ההחלטה לדבוק בהם, על אף חוסר העניין.
המשותף לטקסים האלו הוא שאף אחד מהחילונים לא ממש מתעמק בנעשה בטקס, כי המחשבות מתמקדות באוכל המצוין שעומד להיות מוגש על ידי בעלת הבית המארחת או גן האירועים המארח.
ככל שהטקס מתארך, בגלל החלטות שרירותיות של עורך הסדר/רב החופה- כך הסבלנות פוקעת וקהל המאזינים יורד בהדרגה- תחילה הילדים, אשר למענם כל עניין ההגדה, אחר כך ההורים הצעירים, אלו שהשתעממו בתוך חופתם, ולבסוף גם המבוגרים האחראים, אשר להם, ורק להם, הסמכות להחליט שלכל מסורת יש גבול, והגיע הזמן לחתוך לאוכל.
הדבר המדהים הוא שאף אחד לא באמת רוצה לדעת על מה מדובר בעצם. מהי, למשל, אותה שיחה בין רבי אלעזר לרבי טרפון ואיך זה קשור אלינו? ומיהי העקרה משבע הברכות שתגל בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה?
שאלות אלו ועוד אמורות להישאל כקושיות אמיתיות במהלך ליל סדר החופה, אולם לעולם לא יעז אחד מבני המשפחה לעכב את התפתחות הטקס לקראת סיומו, כי הרי זוהי תמצית המסורת החילונית- המתחיל בטקס מיותר וחסר רלוונטיות לעולמו- אומרים לו גמור.
אז אם הכל כל כך משעמם וחסר חשיבות, איך זה שעדיין רוב החילונים חוגגים טקסים אלו, שמרגע תחילתם מייחלים לסופם? מדוע בכלל מתחילים איתם?
הסיבה לחגיגה נובעת מכך ששני הטקסים האלו מדברים על לידה חדשה, על סיפור חדש המתרקם לו, על הבטחה ותקווה, על חירות, חופש ועצמאות, על בנייה של משפחה ועם. איך שלא תסתכלו על הטקסים האלו- יש בהם את הבסיס למסורת שלנו משום שהם מגדירים את התא המשפחתי הגרעיני ואת הקהילה הלאומית שמאחדת בין כל תאי משפחה אלו. משום היותם כה בסיסיים, אנו ממשיכים לדבוק בהם.
אבל המפגש המתרחש בין המסורת החילונית למסורת היהודית, אינו חייב להסתיים בתאונת רבת משועממים ורעבים. יש דרך אחרת מלבד לקפוץ על קטעים שלמים בהגדה, רק בגלל שהם בשפה תלמודית, או להראות לרב את השעון כדי להאיץ בו להניח את הכוס לרגלי החתן.
הדרך, על פניה, נראית מהפכנית, אולם למעשה היא מעוגנת היטב במסורת היהודית והחילונית גם יחד, עובדה שמקלה על אפשרויות החיבור והפתרון של התנגשות זו.
הרי המסורת היהודית דוגלת בשינוי ובהתאמה לצרכי החיים, זהו למעשה סם חייה. ההלכה הינה דינאמית וזורמת ברצף של שינויים ותיקונים ולכן היא נקראת על שם הפועל ללכת, לא לעמוד במקום. המסורת החילונית גם היא דוגלת בהטבת החיים, ובשיפור מתמיד של החוויות שלנו כדי להעצים את חיינו, שתי מסורות אלו דוגלות בהליכה, בשינוי, בזרימה, וזו למעשה משמעות ההגדה והחופה.
והגדת לבנך זהו מסר הדורש לחנוך את הנער על פי דרכו ולעצב לו הגדה כך שילמד ממנה. ההגדה המסורתית היא רק בגדר המלצה לסדר, תשתית שעליה ניתן לערוך שינוי, מוצר מדף התחלתי שעליו יש להוסיף, להוריד ולשנות בהתאם לרלוונטיות במשפחה.
טקס החופה גם הוא השתנה לאורך השנים, ובו, למשל, הוצמד טקס האירוסין לטקס הנישואין, מתוך הבנה כי הפרדה זו כבר אינה רלוונטית ואף יוצרת משברים שניתן למנוע אותם על ידי שינוי מחייב. וכך גם היום, כאשר זוג נישא לא מתוך שידוך או קנייה, אלא מתוך חיים משותפים יחד - יש ללכת ולשנות אותה כך שתהיה רלוונטית לאורח החיים של אלו הבונים את ביתם המשותף.
ההליכה והשינוי המתבקש בתוך הטקסים האלו יגרמו עניין בתוך הטקסים עצמם, יובילו להעצמה ולחוויה בלתי נשכחת של שייכות, חירות ועצמאות, ולחידוש הקשר בין החילוניות והיהדות, קשר אשר מתקיים כעת רק בזכות ההבטחה למרק קנידלך ומנות עיקריות משובחות.
